משאלות

"אמא, תבקשי משאלה". היא מושיטה אליי ידיים קטנטנות. על אחת האצבעות מונח לו ברפרוף ריס מהעין שלה, היא זורקת אליי מבט מלא ציפייה . אני נושפת על הריס, ואומרת לה: "בקשתי! "
אני לא יודעת מה לבקש, היא אומרת לי בקול מאוכזב.  תבקשי משהו שאת מאוד מאוד רוצה וחשוב לך בחיים, אני אומרת…
ואז היא מפנה אליי את שאלת השאלות , כאילו קוראת אותי בדממה ובתבונה שכה אופיינית לה : מה את רוצה אמא?
מיליון תשובות מתגלגלות במוחי בו זמנית. האם לתת לה את כל משנתי? האם לכוון תשובה שיכולה לספק ילדה בת 5 נבונה במיוחד?
האם לפטור אותה כלאחר יד בגיחוך? האם לעזאזל אני בכלל יודעת מה אני רוצה????????????
שקט נפשי. רוגע. השלמה. תעוזה. אהבה………….. את הכל אני רוצה. ועכשיו!!!!!! אפשר ילדתי?
רוצה להיות בבית. לגדל אותך ואת אחייך , לבשל לכם מטעמים, לקבל אתכם בצהריים בסבלנות אין קץ ועם המון הכלה.
רוצה לעשות לעצמי. דברים שאני אוהבת, דברים שאני טובה בהם , דברים שלא הספקתי, דברים שצריך- סתם דברים.
שלוש שנים התאפשרו לי להיות בבית ולעשות כל זה. שלוש שנים יקרות מפז וכל כך לא מובנות מאליהן. שנים בהן גידלתי, הנקתי, חיתלתי, בניתי , תכננתי, ריצפתי, עיצבתי, ארחתי, והייתי כל כך חופשיה וכל כך מאושרת.
ידעתי שהמצב הזה הוא על זמן שאול. ידעתי שיגיע היום בו אצטרך להתחיל לחפש עבודה במקום החדש בו בחרנו לחיות, ידעתי כי צריך לנצל כל רגע ורגע מהתקופה המשמעותית הזו , כי היא תחלוף כל כך מהר, וישארו רק רסיסים של זכרונות עמומים, המעלים חיוך ואנחת רווחה.

היום, שנה אחרי, אני חוזרת לאותן תחושות, לאותם זכרונות שאכן נשארו כמעט עמומים, לאותן משאלות שלא האמנתי כי הגשמתן יפלו בחלקי, ורק טעם של עוד נשאר בפי. רוצה עוד…. רוצה לחזור לעבוד בבית. לחזור לשמש המלטפת, לזמן שאני מנהלת , למטלות שמתבצעות לאיטן ולא בסופו של יום עבודה מלחיץ, לכתוב את התחושות, להמחיש את המאוויים , לנשום!
אני מנתבת את חיי לרוב, ומנסה להכתיב את גורלי. אני מבקשת לעצמי דברים בקול רם, ויודעת שמגיע לי.
המאנטרה בראשי לא פוסקת- זה יגיע . סבלנות. תנשמי , גם תורך יגיע.
עכשיו זה הזמן שלי. השנה תהיה השנה שלי , אני יוצאת למסע, בסוף אגיע.