נוף ילדותי

השבילים אותם שבילים, העצים אותם עצים, המדרכות ,החלונות, הכביש לאורך הירדן שהשנים עשו לו רק טוב, הריח של הגשם הראשון, הילדים שפעם היינו- זהו נוף ילדותי?

נחתנו, פרקנו ארגזים, ברכנו את כל המכרים, סידרנו ארונות, הדלקנו נרות, הכרנו את השכנים…

אני מסתכלת סביב ולא מאמינה . השקט הזה שבעבר כל כך הורגלתי בו, היום נדמה כאויב הגדול ביותר להסתגלותי במקום החדש הזה שפעם היה לי בית.פוסעת במדרכות שלפני שנים קושטו בעלי השלכת בלבד, והיום מקושטות בשלל מכוניות פרטיות. מתקשה לעיתים לזהות אנשים שהזדקנו, ילדים שבגרו, מראות שהיטשטשו.

הולכת לאט לאט, מסתכלת לא פעם לאחור ושואלת את עצמי בשקט אבל ממש בקול רם- מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?!

הבאתי את בנותיי הרכות והתמימות לגור בכפר, להתחנך על טהרת האדמה והחופש, האוויר הצח, הגבולות ללא גבולות, המדשאות הרחבות – כל מה שפעם היה לי וברחתי ממנו בעצב ובאכזבה גדולה.

אני מתהלכת בחוסר נחת  בבית אשר נופו הפנימי מוכר לי- הספות האדומות, התמונות הישנות כלי המטבח האהובים, אך עדיין מתקשה למצוא את מקומי כאן.

מסיבת חנוכה ראשונה בגן החדש, הילדה משתתפת כאילו הכל מוכר וידוע לה. אנחנו מסתכלים אחד על השני , מחייכים בעיניים דומעות, האם מעצב, האם משמחה, האם מגעגועים, האם קצת מכל דבר?

רוצה להבטיח לכן בנותיי, שכאן זה הבית, שהבאנו אתכן לכאן אבא ואני למקום מבטחים קצת שפוי יותר שלעיתים מתנהל בעצלתיים, ולא תמיד בקצב לו הורגלנו. לגינה גדולה ורחבת ידיים, לשלוליות ושלל עצי הפרי. לציוץ הציפורים לאוויר הנקי, למערכת חינוך מסבירת פנים ותומכת. למשפחה שכל כך פיללה לרגע הזה ומחבקת אתכן יום ביומו.

אתן הכל על מנת שלא תפגשו באטימות יתר, שיתופיות יתר, תחרותיות, קטנוניות וחוסר ידע- רוצה להאמין שעברו כמה דברים טובים על המקום הזה.

מקווה לא לאכזב אתכן, לתת לכן לצמוח ולפרוח, לשים בידכן את כל הכלים על מנת שתהפכו לנשים טובות וחזקות, ואם יום אחד תרצו לחקור ולפרוש כנפיים אל העיר הגדולה, אדע לפחות כי עשיתי הכל בשבילכן.

היום, נר שישי של חנוכה, אנחנו בדרך חדשה אל חיים חדשים, אל הניסים הפרטיים שלנו.

ביחד נחזק את שורשינו כמשפחה, נעצים אחד את השני באהבה, נתינה וקירבה.

בימים טרופים אלו אני מאחלת לנו בית עם שורשים איתנים ונאמנים, עשייה ואהבה , וחיי משפחה שלווים ופסטורליים.