זה נורא פשוט. זה פוסט לא מקורי שכמוהו נשמעו אלפים אם לא מיליונים. ובכל זאת אני חייבת לכתוב אותו. זה כמו המשפט: אם זה לא היה מצחיק זה היה ממש עצוב (או להיפך?)…
ההזדמנות החד שנתית הגיעה אלינו בצעדי ענק: חופשה משפחתית באילת, בסגנון הכל כלול, בסגנון "העבודה משלמת" -כל שעלינו לעשות הוא להגיע (בטיסה שעלתה לנו 2000 ש"ח כי מה לעשות גרים בחור בקצה השני של המדינה) .שקלתי אם להתלונן, כי הרי אינני ממחבבי אילת, שלא נאמר משונאי העיר המיוזעת והדביקה- סיבוב חד שנתי בטיילת יכול להביא אותי למקומות מאוד מאוד מאוד רעים…אבל הפעם לא התלוננתי.חיבקתי את הרעיון בידיים עייפות ולא רזות במיוחד ואמרתי יאללה!!! שנה שעברה גם לא רציתי לנסוע ודווקא היה ממש נחמד. והי, אלו כמעט 4 ימים מלאים בהם אינני צריכה לשטוף כלים/להכין סנדביצ`ים ושאר מזונות, לקפל כביסה, ועוד כביסה ועוד כביסה ,לנגב כתמים של קרטיב מהרצפה , ולפזר ילדים בחוגים/חברים וכו.
איך קוראים לזה? הייתי חיובית. כן, כן חיובית. חופשה משפחתית זה יכול להיות דבר נהדר.נהדר! מי לא אוהב משפחה?
אז ארזנו מזוודה אחת- אנחנו אלופים בלא לסחוב הרבה דברים מיותרים, 3 ילדים , השארנו אוכל לחתולה ולשכנים, מילאנו דלק, ועשינו את מחצית הדרך הראשונה ברכב לכיוון העיר הגדולה- ת"א.
הנסיעה עברה ממש בכיף. אפילו היה לנו זמן לאוורר את הילדים עם גלידה בחוף הים, החלפנו קקי, עשינו פיפי, ועוד פיפי, רגע וגם קקי, הרצנו את הילדים על הגשר והופה למטוס.
הגדולה, כאפרה עליה ,סוחבת איתה חווית טיסה לא כל כך נעימה משנה שעברה. כל הדרך לחצה לי את היד ומילמלה: "אמא די, אמא די אל תדברי אליי אני מפחדת שארגיש לא טוב. אמא דייי!!!"
הכנתי שקית הקאה , וידאתי פתחי יציאה ומילוט, סימנים כחולים על ידי. עבר בשלום. הקטנים היו רגועים באופן יחסי. איזה כיף ….הגענו לאילת.
מזג אוויר נסבל ביותר קיבל את פנינו (אמרנו שאני חיובית?) ועשינו דרכנו במונית קריוקי לכיוון המלון. הנהג טרח לשאול ולוודא אם אנחנו אשכנזים (לא ברור מה היתה האג`נדה שלו), הזוג הנוסף שלקח עמנו טרמפ היה קצת פחות חיובי בעניין. לך תבין….
איזה מקסים-הגענו למלון בשבילי עפר וחתחתים (הוא ממוקם איך נאמר קצת מחוץ לעיר), אבל לא נורא, נראה מקסים.המתנו כשעה לחדר שיתפנה, הושקנו במשקאות קלים למכביר, קינחנו בפרות (הכל כלול מתחיל ע-כ-ש-י-ו). עלינו לחדר ועל בגדי ים. בריכה, משקאות, קרטיבים, 3 ילדים מאושרים . הכל יופי.
שש וחצי בערב, כמו כל משפחה עם 3 ילדים שמשתוקקת שיאכלו, יתקלחו וילכו לישון באמא`שלהם- התייצבנו ב"חדר האוכל" , וכאן ,איך נאמר התחילה החופשה האמיתית: הגדולה כהרגלה נהנתה מהשפע וניגשה ישר למגש הדגים המלוחים ושאר דברי המאכל המסריחים (ילדה מבית טוב), בסדר. האמצעית שמילתה ,הראשונה היתה "שוקולד", חיפשה כמובן את כל מה שאינו מזין ובריא ויכול בשלב כלשהו לגרום לקלקול קיבה חמור, והקטן- אוי הקטן. אהוב של אמא שלו, כמעט בן שנתיים, מאוד רכושני, צעק לעבר העוברים ושבים :"כיסא שלי, כיסא שלי" כי במלון, מה לעשות חילקו כסאות לקטנטנים כמו שיש אצלו בבית. אחרי שהתיישב צעק "אוכל", רצתי ימינה ושמאלה, עליתי וירדתי במדרגות המעצבנות של "במת הבופה". "גם אני לטעום" גם אני לטעום" הרעים בקולו לעבר כל מי שהתקרב לעברו, בין אם הוא נכרי או משפחה. ביקשנו בנימוס לא להאכיל את הקופים (פן יפול לכלוב של הדובה ), והילד שאב לחיקו מכל הבא ליד. חבל שבמלון היה שטיח מקיר לקיר כל כך בטוב טעם- אני בטוחה שאחרי לכתנו הכריזו על האזור "מוכה אסון". כמות האוכל שנשארה על הרצפה ובסביבות 50 מ` מאיפה שישבנו, יכלה להאכיל כפר שלם באתיופיה – והילד דווקא אכלן. מהר מהר קמנו ויצאנו, כי החשש הכי גדול שלי היה שאאלץ להישאר לנקות אחריו. בעודי במנוסתי לא יכלתי שלא להביט אחורה בהנאה אל חלון המילוט ולדמיין את הפנטזיה הכי פרועה שלי- הלוואי שיכלתי לעשות כך גם בבית!
שמנו פעמנו לכיוון המעלית. שבע וחצי בערב זו בהחלט שעה טובה לסגור את הספארי. אבל אז רצה הקטן לטפס קצת על המדרגות של הלובי . ילד מקסים. באמת! חכם אמיתי ומאוד וורבלי. אמה-מה? במלון הנכבד החליטו כנראה לחסוך בנורות LED , ובחרו לשים בשקועים שעל הרצפה (שנראים מה-זה יפה בערב בלובי) נורות הלוגן שמתחממות. ילד בן שנתיים, חופשה משפחתית, כוויה דרגה 2 בכף היד.
והכיף נמשך…ילד בן שנתיים כמה שעות במיון של אילת בשישי בבוקר, סה"כ היום השני של החופשה- חבישה רצינית, כוויה רצינית, ו……כמובן: לא יכול להיכנס למים.
כך עברו עלינו הימים בנעימים- ילדה בת ארבע וחצי ששכחה שבחופש כדאי ורצוי לנוח מהמלחמות , וילד בן שנתיים שצריך להעסיק 13 שעות ביום. באילת! מבלי להיכנס לבריכה! נשמע כמו סוג של בעיית תנועה.
מותשים, מיואשים, חנוקים, כבר ייחלנו לטיפול שורש . הקילומטרז` שעשינו בלרדוף ולשמור על הקטן , הגאון של אמא…הקלוריות ששרפנו על מריבות עם האמצעית, גרמו לנו לחשוב בקול רם מאוד שחופשה משפחתית זה סבבה, עוד 10 שנים, אם ירצה השם. אם הוא היה רוצה מלכתחילה יכול להיות שהיה על מה לדבר…
עזבנו את המלון, עצובים אך מלאי ציפייה לבאות. עלינו על הטיסה הבאה לת"א- באיחור של כ- 45 דק`. טיסה שקטה ורגועה,ברובה. 10 דק` אחרונות של הנמכה ונחיתה – רציתי למות( ושיפזרו את עפרי בים האדום).הדיילת בנימוס וקצת בלחץ שאלה אם להזמין ניידת טיפול נמרץ. עשיתי לה תנועה שלילית עם היד ומילמלתי "לא, זה בסדר, אני רק אשב לי קצת כאן בחושך"- תחושת הגועל והסחרחורת שעלתה בראשי ובקיבתי לא יכלו לסכם בצורה פיוטית יותר את מעללי הימים האחרונים.
תזכירו לי מי קרה לזה "חופשה" ???(המרכאות אמורות להעניק נופך דרמתי לארוע- אנא היו איתי ברגעים הנוראים הללו).
כמה תובנות:
סליחה, בעצם רק אחת: לא נוסעים לחופשה עד שהילדים יגדלו. על אותה מנגינה" לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי" (משהו כזה)
בשם רשת מלונות ישרוטל וקווי תעופה ארקיע, אנו רוצים להודות למשפחת בתחת על שטסה עימנו ובחרה בנו לחופשה השנתית שלה.
סוף!
לחם מטוגן - הבלוג של אלונה 