על שתי שקיות ובוטוקס

ניתוח להגדלת חזה, ניתוח להרמת עפעפיים, שאיבת שומן, שחזור קרום הבתולין,ניתוח לייזר בעיניים, בוטוקס בשפתיים, השתלת מוח (מכירה כמה כאלו שצריכים דחוף!), החלפת מפרק הירך בירך של חזיר (טפו טפו גועל נפש לא כשר), השתלת עין ביונית (לי כבר יש עיניים בגב),

ניתוח לשינוי מין, תוספות שיער- שופע, ערמוני, נטול קשקשים , הרמת אשכים (אחד תמיד נוטה קצת צפונה לדעת), מריטת גבות , הסרת שיער וכווווווווווווווווווווו.

דמיינו לעצמכם בופה אדיר של "אכול כפי יכולתך". 3 ארוחות ביום, בר פתוח , אגאדודו על שפת הבריכה (ילדים מעצבנים מטפטפים לי ארטיק על הפדיקור). בנק של ניתוחים פלסטיים ללא הכרה , כל שצריך הוא להצביע : "אני רוצה כזה! "

זה לא כואב, זה לא עולה, זה לא לוקח זמן , זה זמין , זה כאן וזה כל כך אופנתי! כל אחת חייבת כזה!

סיימתם לדמיין? יופי, גם אני !

שיחה ברשת עם חברות, שהתחילה בעיסוק בחיוך של אחת מהן, התגלגלה לשיחה שטופת זימה על "למי יש יותר גדול" (טוב, נו, אני קצת מגזימה).

אחרי שלוש לידות, שלוש שנות הנקה (במצטבר), ונקודת פתיחה לא שופעת , קשה לי שלא לתהות איפה אהיה עוד כמה שנים. ואיפה הם שפעם היו למעלה, ועכשיו כבר לא, יהיו…

כי כרגע, אני ללא ספק במחלקת ילדים (בתחום הזה בלבד), עוד שניה חולקת גוזיות עם בתי הכמעט מתבגרת.

קשה לי שלא לתהות על קנקנו וקנקנם של עולם הניתוחים, השיפורים, ההרמות וההשתלות. האם כאשר אתבונן במראה, והרי אני בת 60 זקנה ומקומטת (הגנים לא משהו), ארוץ לי להרפתקה של גיל הזהב, ואעשה מילוי, גיבוי, שיחזור ומיפוי. האם על מדרגות הקניון, אחרי משחק ברידג' היסטרי , אני והן נדבר על מי עשתה מה  ואצל איזה מומחה. האם בשיעורי פילאטיס לגיל הזהב, נמתח רגליים למעלה בגאווה (בהנחה שלא יפתחו התפרים), נסתכל במראה שמולנו , נגניב מבטים אחת אל השנייה וללא מילים נאמר: זקנות זקנות אבל לפנייך!

אז זהו, שלא. הפחדנית שלפניכם נרתעת מכל נורופן, אקמול, אופטלגין , אפידורל וכל מה שנשמע כמו זה .

בזמנים קשים, כאשר המיגרנה ממש מאיימת על הצד הרגוע שבי , ותאמינו לי זה צד מאוד צדדי , שולי ומצומצם,אני ניגשת אל ארון התרופות בצעדים כבדים ומלאי חשש, תוך כדי מחשבות אבדניות שצצות בראשי , ייסורי מצפון כבדים ודפיקות לב שלא מביישות אף לקוח מרוצה במחלקות הפנימיות של מיטב בתי החולים בארץ. אני בולעת את הכדור בחוסר רצון, מסננת קללה (כבר זה גורם לי להרגיש יותר טוב), מסתכלת במראה ואומרת: טוב, נו, כנראה שזה לא יהרוג אותי הפעם.

מחשבות על גיל הזהב מקננות בראשי לעיתים קרובות מאוד. ככה זה אצלנו הפולניות: אם המציאות היום יומית ממש בסדר איתנו, אנחנו חייבות למצוא סיבות לדאגה וצקצוקי לשון.

אינספור תסריטים ומחשבות עולים בדמיוני כאשר צמד המילים "גיל הזהב" על דל שפתותיי:  אני בת 60, כסופת שיער (אעלק) , מלאה בכסף וזמן פנוי , נוסעת בסוזוקי החדשה שלי , 2 כסאות תינוק מאחורה (של הנכדים), אחרי שיעור ציור, ולפני ארוחת מגבית אצל השגריר האינדונזי.

מחשבות על שיבה טובה, השלמה עם האני, ועם שתי השקיות שנשארו לי במרכז הגוף.

כשכל איבריי במקומם הטבעי , דאגות על משכנתא אין, הילדים עזבו את הבית (תודה לאל), אני אורזת את קופסאת התרופות שקנו לי הילדים שמה לי דיסק ברדיו של קרן פלס (עד אז היא חייבת להיות קלאסיקה אחרת אין הסבר לתופעה הזו), ונוסעת אל הקליניקה הקרובה של ד"ר בוטוקס, להיפגש עם חברותיי היקרות לעוד חוג בית של "בואו נמלא קצת את השפה העליונה כי את התחתונה מילאנו כבר לפני חודש- מה לא זוכרות?"