שלושתנו…

יום שישי בבוקר. אני מתלבטת אם להתקשר אלייך ולהציע  שאאסוף אותך, וכמובן המחשבה מובילה אותי למציאות ההזויה שאנחנו נפגשות במקרה במרכז מסחרי , בקניות חפוזות, רגע לפני שאנחנו מנסות להספיק הכל בזמן כל כך קצר. משוטטות יחד בין המדפים, מריחות קרמים, מחליפות רשמים על תחפושת פורים כזו או אחרת לילדים. אף אחד לא באמת יודע שזו פגישה נדירה, אחת כזו שכמעט לא התרחשה 15 שנה. מסיימות, ממוקדות מטרה עושות דרכנו טיפה דרומה לפגוש את "השלישית" שהודיעה שתאחר- פגישה חשובה לפני עוד רגע מכריע בחיים.

השיחה בדרך זורמת. את דואגת. מנסה לחדור לי לטראומה, כרגיל רוצה לעזור ולרפא. אני מתמסרת למחשבה שתטפלי בי, ממש כמו פעם, כי הרי לא באמת נפרדנו מעולם.

נוף קסום ואווירה מעט סגרירית מחכים לנו ומשלימים את הרגע הכמעט סוריאליסטי. מציאות מדומה שנקלענו אליה אחרי כל כך הרבה שנים, אבל כביכול היתה שם תמיד. איך זה שכל כך הרבה שנים לא נפגשנו?

אני מהרהרת על הבגרויות, החברים ,האובדן , הצחקוקים, הצער ,השמחה, הילדים . את קצת מוטרדת, קצת נודדת , שקועה בדילמות של יום יום , אבל מצליחה מאוד להיות נוכחת בסיטואציה הזו, שכה שייכת לעבר.

הנה "השלישית" סוף סוף מגיעה, כרוח סערה, כרסה לפניה וכאילו שום דבר לא השתנה. הצחקוקים, הרגליים שכל כך על הקרקע , המשפטים המהירים. החוכמה הזו של אישה שהיתה בך עוד בפעם הראשונה שנפגשנו בגיל 13, שהחלטת שאנחנו צריכות להיות חברות… אנחנו מחליפות אינפורמציה זריזה, מנסות לתפוס ארועים של 15 שנה ברגע, ומספיקות להתעדכן פחות או יותר בכל מה שקרה. תמיד היינו טובות בזה. אני תוהה איך זה שחזרת הביתה, את אומרת שזה היה הדבר הנכון לעשות, ובתנועת כתף נותנת לי תשובה ברורה שאחריה לא נשארים הרבה סימני שאלה.

אני מביטה מהצד ולא מאמינה . האם יכול להיות שעבר כל כך הרבה זמן? עד לא מזמן צחקקנו בקרוון בניצנה, עם תחתונים וגוזיה בתחרות של צעצועים עם קפיצים. עד לא מזמן הלכנו בשבילים בין מטעים לשדות כותנה , מתחמקות מלימודים וממציאות לנו חיים. עד לא מזמן חווינו אהבה חדשה , פרידה, כאב, מוות, ושוב פרידה וחיים אחרים ונפרדים לכל אחת מאתנו רחוק כל כך אחת מהשניה. ופעם היינו ארבע…

כרגיל, את חושבת על הכל ושולפת במפתיע מתנת יומולדת לכל אחת עם ברכה אישית מושקעת, ממש כמו פעם. אני נזרקת לאחור לאותן חגיגות יומולדת על המדרגות בהפסקה, מהרהרת ביני לבין עצמי מה היה יכול להיות אם מעולם לא היינו נפגשות, מנסה לדמיין את עצמי ,שוב,במציאות אחרת.

אנחנו שלוש. פגישה היסטורית ומקווה שלא חד פעמית. אני תקועה בעבר ואתן לא מבינות למה. אני מסתכלת סביב על רסיסי חיים של אחרים, מביטה שוב עלינו ומחייכת . אנחנו שלוש, שכל אחת עם חיים מלאים וכה שונים כמו סוגרות מעגל . תמיד היינו קצת דרמטיות, הרווחנו ביושר התבגרות פרועה ומלאה מהמורות , לקחנו פניות חדות זו מזו , והנה נפגשות שוב.

אנחנו שלוש. פעם היינו ארבע , אנחנו לא מדברות על זה. הכיסא ליד האח תפוס. חם שם במיוחד לצינית מבריקה אחת שחסרה כל כך.

אני משתדלת לנחות על הקרקע ולתפוס את ההווה , את כל מה שמתרחש עכשיו בינינו, כל כך הזוי כבר אמרנו, אבל זה קורה כאן ועכשיו. מרגישה את החיבוק של שתיכן ולא רוצה להרפות. חברות של שנים, שעמדה בהמתנה, קשר ישן שחודש ואנחנו אוטוטו בנות 40!!!!!

טיפות גדולות של גשם מברכות אותנו כשאנחנו מסיימות את המפגש. את מבטיחה שניפגש שוב, והיא מבקשת שרק נודיע מתי ואיפה .אני מצידי אזמין לנו מקום ליד האח ביום גשם סגרירי… ואחכה לכן.

נכתב לפני כמעט שנתיים….כאשר חידשנו את הקשר וכאילו מעולם לא נפרדנו…..לכבוד יום ההולדת של שלושתנו שנחגג אתמול באווירה "חתרנית" וחורפית, מזכירה לכן את שאנחנו. אוהבת ….