אצבעותיי שותתות דם. אני עם הלשון בחוץ, הגוף נוטה שמאלה, אני מנסה להשחיל את האמא של העין בתוך האמא של המסרגה השמנה הזו (עאלק מסרגה אחת זה מה זה קל).
כל חברותיי כבר בשורה השלישית, אני בקושי מתחילה את הראשונה, מתחרטת על היום בו חשבתי להיות מגניבה וסורגת. אוווווו, רגע, הנה הנה, המורה בואי לראות, אני חושבת שעליתי על זה.
היא מסתכלת עליי, מצקצקת , "לא נורא" היא אומרת בקול רגוע (רק חסר מבטא רוסי כבד בכדי שאזכר בשיעורי הפסנתר הטראומטיים מגיל 9 ) "בסוף כולם לומדים", פורמת לי את השורה היחידה עליה עמלתי נואשות. אנחת הזדהות נשמעת ביציע, ואני מתחילה מהתחלה.
זו שלידי כבר עברה לצבע השני, אני עדיין בצבע קקי שבחרתי, רק מפנטזת על הרגע בו הכל יגמר וגם לי יהיה משהו להתגאות בו.
נתפס לי כבר הגב, כולי אכולת קנאה, היא באה ופורמת לי עוד שורה: "לא נורא- תתרגלי, בסוף תגיעי".
רגע!!!! אני צועקת שוב. נראה לי שעליתי על זה. אני גאונה ! הן מסתכלות עליי במבטי חמלה, כל אחת כבר בצבע השני ובשורה העשירית בערך, ואני עפה על עצמי. מכאן והלאה הדרך אל תיק משלך רצופה שורות שורות בקצב שתיים , תוך זריקת מבטי גאווה אל עצמי מעצמי.
לא יכולתי, לנוכח הסיטואציה המביכה הזו, שלא להיזרק 25 שנה אחורה, לתקופת התיכון בה כל חברותיי היו מוכשרות ויצירתיות , בעוד אני הנפתי מכחול עם צבע מים חזור והלוך 3 שנים והוצאתי את אותו ציור בדיוק כל פעם. האם יכול להיות שאני מאותגרת יצירתית?
טוב, נו, אני קצת מגזימה כרגיל : באמת לקח לי קצת יותר זמן מהסובבות לתפוס את הפואנטה, אבל ברגע שתפסתי זה הלך ממש מהר- וזה ממכר, בדיוק כמו שמספרים.
זו היתה שבת שטופת שמש מפנקת וחברה טובה. ארחתי את חברתי המוכשרת אנוצ'קה שהגיעה במיוחד מהמרכז להעביר לנו, הצפוניות, סדנאת סריגה בחוטי טריקו. הלכנו על תיק, משהו פשוט עם טכניקה לא מסובכת שכל אחת יכולה ללמוד ולסיים במהלך שלוש שעות (כמעט כל אחת).
ישבנו וסרגנו , וסרגנו ופטפטנו, והשווינו גדלים וצבעים, והשמש ליטפה , ועל השולחן היו פזורים שלל חוטים צבעוניים שכל אחד יפה מהשני, ו"יכולתי לשבת כאן שעות" חשבתי לעצמי. גם הגמל שלמה שהגיח בין רגלינו חשב אותה מחשבה בדיוק. הכל היה כל כך פסטורלי.
המורה כבר הלכה, אני נתקפת חרדה – מה יקרה אם לא אצליח לסיים את התיק? הרי צריך לסרוג לו גם ידיות, וזו טכניקה קצת אחרת, ואולי בסוף התיק שלי ישאר סל???????????????? בלי ידיים? לא גמור/גידם/זנוח/לא אהוב –גלגלתי מחשבות שונות בראשי. מרוב לחץ התחלתי להאניש את התיק ולהשליך עליו את כל פחדיי.
למזלי, שכנותיי וחברותיי מוכשרות ממני (תודה לאל), לקחו על עצמן לעזור לי לסיים את המשימה בכבוד (חובת ההוכחה עליהן), גם לי יהיה תיק מושלם, צבעוני, מעשה ידיי, סרוג וגמור.
כולי התרגשויות סיימנו את הסדנא שהוכתרה כהצלחה גדולה, המשפחה שהגליתי ל- 3 שעות (מזל שלא ירד גשם), שבה הביתה נסחפת בהתרגשותי וששה לראות את כישוריי. קריאות התפעלות מצד הבנות, והוא מחייך בהתרגשות , כרוצה לפרגן: "איזה יופי, סרגת סוודר לעציץ"?!
ממליצה בחום לכל מי שחושבת שיש לה ולו טיפת זמן להשקיע בעצמה , לקחת חלק בסדנא כזו .
הסדנא הבאה- שטיח!
לחם מטוגן - הבלוג של אלונה 