זאב זאב (מי עושה בית ספר לאמאאבא?)

זה לא רקוב זה דבש

7:15 אני מנשקת אותה במצח ומאחלת לה יום טוב , מוודאה תכניות לאחר הצהריים, וכמעט בועטת אותה מהדלת על מנת שלא תאחר את ההסעה. היא מסננת "אני לא מרגישה טוב" , ואני אומרת כן כן , כמו אתמול ושלשום ולפני שבועיים, ומתפללת שהיום הזה יעבור בשלום!

8:50, אני כבר בעבודה. הטלפון מצלצל. מבלי להסתכל על הצג אני כבר יודעת מי מתקשר. ששששש. תעשי קולות של שטיח, זה יעבור. טוב, נו, זה לא באמת עובד.

מזהה  את המספר של בית הספר על הצג, ועונה בדחיפות: מה קרה?אמא למה את צועקת עליי?

לא ממי שלי, אני לא צועקת, אני עסוקה. מה קרה נשמת חיי?

אמא (היא דגמה את הקול הכי אומלל שהיה לה בערכת ה-DJ שיש לילדות בנות תשע וחצי), אני לא מרגישה טוב.

מה את מרגישה יפה שלי?

אני לא יודעת….קצת כואבת לי הבטן, ויש לי סחרחורת.

אהובה שלי, לכי לעשות קקי, זוכרת שדיברנו על זה?

אמא לא הכל קשור תמיד בקקי, אני אומרת לך שאני לא מרגישה טוב (פתאום הטונים עולים ועושה רושם שהרגשתה משתפרת), ומדדו לי חום! ויש לי!!!!!!!!

אוי ממי שלי, כמה חום יש לך?

36.9.

חיים של אמא שלה, זה לא חום.

כן, אבל אמא, גם נגה כאן איתי וגם לה מודדים, ויש לה קצת יותר.

רגע, ממי שלי, לא הבנתי, אתן עושות מסיבה בחדר מורים?

לא, נו אמא די, אז אני מתקשרת לסבתא שתבוא לקחת אותי.

נושמת עמוקקקקקק, בוחרת את הקול הכי רגוע שיש לי (בערכה של האמא לשלושה מה את חושבת שעשו אותי באצבע). יפה שלי תנסי להתגבר , ותתקשרי אליי עוד שעה לדווח מה קורה.

מנגינת ייסורי המצפון

בחרתי להיות אמא ליברלית. לתת לילדיי לקחת אחריות על המעשים שלהם. הבטחתי לעצמי, לפני שהתחילו שנות בית הספר, שלא אשב להם על הראש בענייני שיעורים ומטלות , כי זו אחריות שלהם, והם צריכים ללמוד לקחת אותה, ואם לא- לשאת בתוצאות.

אני מזכירה לעצמי מדי יום שעם כל הכבוד לבית הספר, זה לא נורא להפסיד לימודים פה ושם, כשנוסעים לחופש, כשלא ישנים טוב בלילה, שלפעמים רוצים לבוא עם אמא לעבודה. יהיה להם מספיק זמן להיות רציניים ולהשכים לבקרים שגרתיים בחייהם הבוגרים. הרי בסופו של דבר מה שזוכרים אלו אותם רגעים מתוקים שנגנבו בילדות של "הדברים האסורים שנתנו לי לעשות".

אבל…..והאבל הזה מאיים עלי בחודשים האחרונים לפחות פעמיים בשבוע: מה עושים שאחת מתוקה וחכמה במיוחד מנצלת את המצב והליברליות של האמא הסבלנית , וממציאה תחלואות ומצבים מסכני חיים. מה אם אני בועטת אותה בבוקר מהבית כשמראש היא מודיעה לי שאינה חשה בטוב, ובליבי מגלגלת מחשבות ש "הנה החאנטרישית הקטנה הזו שוב מנסה לעבוד עליי" , כאשר בסתר ליבי אני מודעת לעובדה שסיכוי גבוה מאוד שהטלפון יצלצל ממש בקרוב מאותו מספר שמסומן כ "אם את עונה הרווחת יום חופש, אם לא- הרווחת ביקור של עובדת סוציאלית".

מה לעשות שלא תמיד אני יודעת אם היא רצינית או "בוחנת גבולות". מה אם בדיוק באותו רגע שניתקתי לה את השיחה בטענה שאני כבר לא קונה את זה , היא מתעלפת בבית ספר, החום עולה לה ל- 40 מעלות + , יש לה דלקת חמורה בקרום החשק, והכלב בו זמנית אכל לה את המחברת?????????????

אז אני מודה שלקח לי זמן לזהות אותם מצבים בהם היא מנצלת את "טוב ליבי" לעומת המצבים בהם אני שומעת בקול שלה שמשהו באמת לא בסדר. אני מזהה מתי יש חגיגות בחדר המורים עם שוטים של שקיקי תה בשקל שטעמם ערב אך ורק במצבים כאלו (ובחדר מורים), ומתי ילדתי באמת זקוקה לאמא שלה , שאולי גם לה לא יזיק יום חופש מהעבודה ובילוי תחת שמיכה עם ילדתה המנוזלת.

זאב זאב

מאז שהתחילה שנת הלימודים , הילדה הבריאה ביותר בעולם (טפו טפו שום בצל ) הפסידה ימי לימודים למכביר. לא, אין לה בעיות חברתיות, אין סכסוכים עם המורה, היא אפילו אוהבת את בית הספר . היא פשוט זקוקה לאמא בווריד 24/7, כולל מצלמות לקיבתה ולחלק במוח שאחראי על המחשבות . ובעיקר, כך השכלתי לאחרונה (ולחלוטין בעצמי), היא רוצה להרגיש שהיא שולטת בעניינים, אחראית על עצמה, יכולה לתמרן את המערכת, והיא הרי בת תשע וחצי , עפה על העולם ובטוחה שהיא כל יכולה.

אנחנו, לעומת זאת, מעולם לא הרגשנו מבולבלים יותר, וחסרי אונים אל מול הגברת המתבגרת שעושה לנו בית ספר , תרתי משמע!

הנערה המתבגרת נלקחה לשיחה, בה השמענו לה את הסיפור העממי הידוע "זאב זאב". היא התרשמה עמוקות, והבטיחה להשתפר ולהשיג לעצמה ביטוח בריאות מקיף יותר.

אנחנו הודענו שזה זמן טוב להתחיל לקחת אחריות על עצמה ועל העתיד שלה, וכן לעזור יותר במטלות הבית.

נרשמו המטלות הבאות: פינוי זבל, פינוי המדיח, אחריות שוטפת על האוכל של החתולה.

עד כה עברו שבועיים. היא סיימה שתי מחלות  ברצף(הפעם באמת!) , ולא נרשמו ארועים חריגים, כבר יומיים.

מבטיחה לעדכן