זה לא באמת קשה עד שלילד שלך כואב

לפעמים כאשר מגיעה השעה 7:15 בבוקר אני מרגישה כאילו עברתי סחיטה במכונת כביסה, ועוד לא התחיל היום. התעוררתי ב- 6:10 , ירדתי למטה להכין אוכל ותיקים לבית הספר. תוך כדי אני מנסה להעיר שתי ילדות עצבניות שכל בוקר מחדש המומות מהעובדה שצריך לקום לבית ספר. האחת מתנועעת בעצלתיים , שלא נאמר בקצב צב, והשניה מנסה להוציא אותי מדעתי בכח בטענות שקר לה. כל בוקר אותו סיפור. הגדולה מתארגנת ב- 30 דק', הקטנה עוקפת אותה בסיבוב, תרתי משמע, זורקת לעברה הערות עוקצניות :"מה את מייללת יא תינוקת", ובסוף מוכנה לפני כולם, בדום מתוח עם תיק על הגב. אבל רק אחרי שהיא ממש בטוחה שיצאתי מדעתי. אבל ממש!

7:15 נטרקת הדלת. אני לוקחת נשימה ארוכה ולגימה מהקפה. אוספת את עצמי ועולה להעיר את הקטנצ'יק. קרן אור קטנה ומתוקה של אמא שלו, שמתעורר כל בוקר בחיוך ובשיר, ובן רגע נשכחות כל צרות השעה האחרונה, והכל סביבי מתמלא צוף של מתיקות, רוגע וחום. הוא כורך סביבי ידיים חמימות, לא פעם מנשק אותי על שפתיי, שולח לעברי מילות אהבה, ומוודא ללא מודע כי אתחיל את היום עם הזיכרון המתוק הזה.

אנחנו מתארגנים בזריזות אך בנחישות, נכנסים לאוטו, נוסעים 3 דק' ומגיעים לגן. הוא נפרד במהירות, לא לפני ששולח זרועותיו בשנית לצווארי , מנשק אותי ברכות ומברך אותי לשלום. אני נושמת אותו ומזכירה לעצמי שאני על זמן שאול: הנה הוא גדל ומהר מאוד כבר לא יהיה התינוק שלי. אני זורקת מבט לאחור, ומתחילה לעשות דרכי לעוד יום של עבודה.

שלושה ילדים בסך הכל ועם זאת, כל יום מחדש אני מתיישבת באוטו ומתחילה לשחזר את מאורעות הבוקר, כמו מבצעת ספירת מלאי: הגדולה עם האמצעית בבית הספר. ילקוט, סנדביצ'ים, ארוחת צהריים, עלו על ההסעה בטוח (אחרת הייתי רואה אותן בתחנה בדרכי לגן), לקחו סווטשירט, צחצחו שיניים. ואז המחשבות , האלו שאיני שולטת בהן: ומה אם לא הגיעו לבית ספר, ומה אם באמצע הדרך החליטו לחתוך לטיול בנחל, ואיך באמת אדע שהכל בסדר, ומה אם קרה משהו. כן! כל בוקר. אני לא חושבת שאני מופרעת (אני לא, נכון?), אבל אני כן תוהה איך אדע בוודאות, יום ביומו שהם בטוחים. וגם אחרי שהגיעו למסגרת , איך אדע באמת שאף אחד לא פוגע בהם, מעליב אותם, מרים עליהם יד ,חס וחלילה.

אנו עושים כמיטב יכולתנו רוב הזמן לדאוג שהם יהיו בטוחים. אנחנו שולחים אותם לבית הספר ולגן ומקווים שהכל יהיה בסדר. שמישהו ידאג להם, יחבק אותם, יראה אותם כאשר הם חווים קשיים- כל מה שעל פניו נראה כמובן מאליו. אבל הוא לא.

לאחרונה 2 מחבריי חוו חוויה מטלטלת ששינתה את חייהם ואת חיי ילדיהם , כאשר שלחו את ילדיהם לגן פרטי בעיר במרכז הארץ, ולאחר זמן מה נודע להם כי ילדיהם עברו התעללות יום יומית. מאז ועד היום הם במאמצים אדירים להגביר את המודעות לכל עניין פיקוח גני הילדים בארץ- הדבר הבסיסי ביותר למעשה לא מתקיים :

# אין פיקוח על גני הילדים הפרטיים בישראל.

#הילדים  נפגעים ולמרות שההורים בטוחים שהם הראשונים לשים לב, הם לא.

# אין ענישה אמיתית לפוגעים בילדים חסרי ישע.

זה לא קרה לי. אבל זה קורה. והכי נורא שזה קורה ומערכת המשפט בישראל מקלה בעונשים, מקיימת דיונים בסחבת נוראית, ובעיקר לא נותנת לנו, ההורים, לישון בשקט.

על מנת שזה לא יקרה, אנא שתפו והיו ערניים.

חבריי לכוורת הפיקו את הסרטון הבא שעד כה נצפה ע"י 75,000 איש. עזרו לנו להמשיך ולהפיץ

 

הצטרפו לדף הפייסבוק למען הצדק והחמרת הענישה

מוזמנים לקרוא עוד בנושא

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s