לכבוד פורים יש לי אורח מיוחד. או כמו שאני אוהבת לנסח את זה (ועפה על עצמי) אורר-ח .
הוא סופר מוכשר וסופר מגניב. ומכל חברי הבלוגרים (אוהבת את כולם- באמת) יש לי אליו יחס מועדף,
כי הוא קצת בעייתי , ככה זה.
שמה לפניכם פוסט של אבא מגניב, שלא בוחל באמצעים יצירתיים לאתגר את עצמו ואת ילדיו.
תקראו. הנאה מובטחת.
החיים, בניגוד למה שאנחנו אוהבים לומר לילדים שלנו, רצופי אכזבות. אין בזה שום דבר רע, כי כמו שלמדנו ב"הקול בראש" אין אושר בלי עצב ומהכישלונות אנחנו לומדים לא פחות מאשר מההצלחות. ועדיין, אין שום דבר גרוע יותר מאשר לאכזב את הילדים שלנו.
קחו את פורים, לדוגמה. רוב האנשים, ואני ביניהם, משוגעים על החג הזה ובצדק. למעשה, החג הזה נהיה כל כך רציני שמהיומיים המסכנים שנקבעו לו, הוא הופך לחגיגה של שבוע לפחות. כי צריך מסיבה לילדים עם כל התחפושות, מסיבה למבוגרים כי מותר (וצריך) להשתכר, קריאת המגילה כי מסורת, עוד מסיבה לילדים כי בהתלהבות של האינטרנט קנינו להם שתי תחפושות (כי זה באינטרנט ולך תדע אם יתאים ובסך הכל 14$ ועוד בולשיט של מכורים) ועוד מסיבה למבוגרים כי נשאר מלא אלכוהול.
אליה וקוץ בה
בפורים, אנחנו יכולים באמת להשתולל עם השטויות שלנו. אפילו מישהו שהוא לא ממש נחבא אל הכלים, נגיד מישהו כמוני, עושה כמיטב יכולתו להתבלט. הייתי כל הבנאלים (סופרמן, אביר וכאלה), אבל גם האחים בלוז, נערת הוואי, גדילן קוץ רגל (הגיקים יבינו) והאיש עם שלושה ראשים (עם שני חברים, בהשראת מונטי פייטון והגביע הקדוש).
עכשיו, כשאני אבא, אני ממשיך לנסות להפתיע את הסובבים אותי בדברים חדשים כל שנה. זה כיף, מאתגר, מהנה ובעיקר משמח את כולם. כי לראות מישהו אחר משתטה זה מצחיק. תשאלו את צ'ארלי צ'אפלין.
רק משלוחי מנות אני לא סובל. מניח שזה נובע מילד בעל שתי ידיים שמאליות שלא מצליח לצייר קו ישר במחברת אפילו עם סרגל שנדרש להכין איזו קונסטרוקציה מקרטון שתהיה דומה למשהו וממולאת בממתקים מהמשולש. בביה"ס ממש יכולתי לראות את האכזבה בפרצופם של אלו שקיבלו את המשלוח שלי.
מסביב ילדים מקבלים אווירון או צב נינג'ה או רובוטריק, למען השם!!! אם יש ההיפך מטלפון מאראלה, זה לזכות במשלוח מנות מעשה ידיי. אחרי שהנחתי את הפיאסקו סטייל פיקאסו שלי על שולחן משלוחי המנות, אני נסוג לאחור ומקווה שהדבר הזה יחזיק מעמד ולא יתפרק עד אחרי שיפתחו אותו. תקווה שמתנפצת כעבור חמש דקות. כל שנה הצלחתי לגרום לילד אחר לבכות בפורים, אני ממש הגרינץ' של החג הזה.
לחנך את הדור הבא
השנה, החלטתי שאני מראה לליהו (בני בן ה4) את משמעות רוח החג. הבטחתי למניילנת עוד בחנוכה שבפורים הזה היא לא צריכה לדאוג לדבר לגבי הילד בפורים הקרוב. הכל עלי. אתם יודעים כמה זמן יש בין חנוכה לפורים?!? המון!!!!
כמובן ששכחתי מכל העניין.
המניילנת הצילה את המצב, כרגיל, עם תחפושות שהוזמנו עוד לפני חנוכה ורק את משלוח המנות, שהיא יודעת כמה אני חרד ממנו, השאירה לי כעונש. החלטתי שלפני שאני מתפנה לאמלל איזה ילד רנדומלי מהגן של ליהו, אני דואג לעצמי לתחפושת שתעשה לו שמח בלב. אז התחפשתי לליצן. התגובות היו מעורבות. חלק אמרו שזה מחריד והשאר אמרו שזה דוחה.
אם כך, כשלון ראשון.
בנושא משלוח המנות, אחרי שליהו בחר את הממתקים הרצויים ("זה בשבילי, זה בשבילי, זה גם בשבילי") נשאר רק נושא האריזה. אחרי שניסינו מגוון אריזות: קנויות, מאולתרות וגם כמה מעשה ידיי, התייאשתי ופשוט ניילנו את כל הממתקים יחד. ליהו קשקש על הכל עם צבעים ושלחתי אותו לגן.
שני כשלונות ברצף זה מעולה. אני רגיל להרבה יותר.
העולם הוא מקום מוזר
למחרת הגננת התקשרה. היא רצתה לדבר עם ההורים של ליהו על משלוח המנות שלו. המניילנת מיד העבירה את הטלפון אלי ובפרצוף מובס התכוננתי לקחת את האשמה עלי כדי שלא ישאירו אותו בגן עד גיל 16.
"אבא של ליהו, רציתי לדבר איתכם על להעביר את ליהו גן"
"מה? מה פתאום? זה לא עד כדי כך גרוע!"
"גרוע? זה ממש לא גרוע! הילד מאוד יצירתי ואני חושבת שהרבה מזה בזכותכם שנתתם לו להכין את משלוח המנות לבד ולא עזרתם לו בכלל. יש גן חדש למחוננים…"
איך לא שמתי את הטלפון על ספיקר?!?!?
הבטחתי לה שאנחנו מאוד מרוצים מהגן שלה ונשמח אם ליהו ישאר שם. אנחנו אפילו מוכנים לוותר על הגן למחוננים בשביל זה. כאלה אנחנו, אצילי נפש.
ובנושא התספורת שלי… הוא נראה לי די מרוצה.
אם יש כאן משהו ללמוד הוא שהילדים שלנו אוהבים אותנו בחזרה בדיוק כמו שאנחנו אוהבים אותם. ללא תנאים.
כאילו, חוץ מכשאנחנו לא מרשים להם טלוויזיה…
לחם מטוגן - הבלוג של אלונה 