אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה- מכתב לילדיי

אתם יודעים ילדיי, ככל שהשנים עוברות היום הזה נהיה עבורי יותר ויותר קשה. אני דור שני לשואה. אתם דור שלישי. הרי עבורנו כל יום הוא קצת "יום השואה".

נזכרת איך לפני שנים, בעבודת שורשים בבית הספר, השארתי שני עמודים ריקים מסיפור. אחד עם תמונתו של סבא, והשני עם תמונתה של סבתא. המורה לא הבינה מדוע לא כתבתי כלום. ניסיתי להסביר לה, שהם נספו בשואה ושאבא לא יודע כלום. התביישתי לספר שאבא פשוט לא מדבר. 18 שנה חייתי בשקט מוחלט, דממה מאולצת , עננה שחורה וכבדה שריחפה מעלינו, ולא העזתי לשאול. גם כשכבר אזרתי אומץ להעלות את הנושא, אימי השקיטה אותי בתנועת אצבע, כמו לוחשת לי: אל תעציבי את אבא, הוא לא מדבר על זה. להמשיך לקרוא