היא תמיד מחבקת אותי. לא משנה מתי אנחנו נפגשות. היא יודעת בדיוק מה אני צריכה. משוטטת ברחובותיה הסואנים, עם חיוך על הפנים, מסתכלת לצדדים ומחפשת פרצופים מוכרים. השדרה בה נולדתי דומה אך אחרת. הקיוסק בו היינו קונים שלגונים, שינה פניו לבית קפה שכונתי קטן ומעוצב. מה שהיה פעם מקום מפגש לילדי בית הספר הקטנים בשעות הצהריים, הפך היום למעונם של אופניים ירוקים בשבעה עשר שקלים לסיבוב.
נולדתי בתוכה. עוד בבית החולים המלוכלך ההוא, שעכברים היו מתרוצצים על הרצפה ושמונה יולדות באותו חלל עם וילונות מפרידים בין אחת לאחת, רק הצרחות שנקרעו מן הוילונות השונים העידו על המשותף לכל הנוכחות.
בית מרווח במקום מרכזי בעיר. שני ילדים, זוג הורים כלב חתולה ועוזרת צמודה. הוא בעליו של משרד אדריכלים מצליח עובד 18 שעות ביום בקושי רואה את הבית, היא ספק עובדת ספק נחה בספריה הפולנית , מתחככת בכל הסופרים ו"הזרים" והשפה לה כמקלט.
חיים טובים. ללא מצוקה כלכלית. אסופת חברים כמעט כולם דוברי השפה, ודור שני שחלקו דיבר שתי שפות במקביל.
הוא היה אח גדול ובוגר, הם היו מספרים , נוסע לבד באוטובוס לבית ספר, ולפעמים אפילו לבד לרופא השיניים. היה דואג לי אחותו הקטנה ונותן לי יד ברחוב מסתכל מצד לצד , מעביר אותי את הכביש. זוכרת שלקח אותי לשחק איתו אצל השכנים. שער חלוד מפלח לי את האצבע- בית חולים, תפרים, הוא עומד בצד בוכה ומרגיש אחריות גדולה.
יום אחד הוא מחליט שעוזבים. הוא רוצה לגור בקיבוץ . נמאס לו לעבוד כל כך קשה ולא להיות בבית, נמאס לו מהעיר הגדולה. היא מסרבת, לא מבינה איך יכול בן רגע לקבל החלטה כזו . היא תצטרך לעזוב את החיים הטובים, את כל החברים, את הספרים והקוראים והסופרים. ומה יהיה עליה.
עוזבים לקיבוץ, לא מאוד רחוק מהמרכז, זוכרת קבלת פנים נעימה ועוגת שוקולד עם קוקוס מחכה בבית הקיבוצי החדש- את טעמה לא אשכח לעולם ! זוכרת מלחמות בגן הילדים, קושי של ילדה שמסרבת להיקלט במקום החדש.
הוא היה לוקח אותי בלילות לראות איך חולבים את הפרות. זוכרת אותנו הולכים בחושך , ואני מתרגשת. עד היום פרות, וריח של רפת צרובים אצלי כזיכרון נעים, חיובי.
אחרי שנתיים שוב עוזבים. הוא רוצה קיבוץ בצפון , רוצה לגדל אבוקדו. 1982 -המלחמה מסתיימת, מגיעים לקיבוץ על גבול הצפון. ילדה עירונית עם הרבה צעצועים ובגדים יפים, שלא מבינה מה זה "ציבורית", בגדי בוקר וערב" ,"הקמה" , "בית ילדים". ילדה מורדת כבר מגיל שש. שתיים עשרה שנים קשות של מלחמות ובלבול. שתיים עשרה שנים שעיצבו ילדה בלתי מתפשרת, שלא מתיישרת לנורמות החברתיות, שלא מסכימה עם המונח "שיתוף" , לומדת לבשל, לכבס ולדאוג לעצמה. ילדה שעד היום רושמת את שמה על החפצים שלה במשרד כשהיא כבר מבוגרת ואף אחד לא מכריח אותה ללבוש בגדים "מהרזרבה".
היא תמיד מחבקת אותי. אני מחכה לגיל בו אברח חזרה לזרועותיה ולא אביט לאחור. אני אוכיח לכולם שהיא ואני מסתדרות מצויין. אני אמצא עבודה ודירה קטנה, אסתפק במועט ואחיה בין כולם. אקנה לי בגדים מיוחדים ואשמיע את קולי.
אני חוזרת לעיר ילדותי. לבד. ילדה גדולה בת 20 שמחכה לטרוף את החיים. לא רוצה דרום אמריקה, טרקים וגסט האוס. רוצה אותך, עיר ללא הפסקה בלתי מתפשרת שמתאימה לכולם. רחוק אבל קרוב.
חמש עשרה שנה את מחבקת אותי ברציפות. אני לא משלה את עצמי, אין בי שום דבר מיוחד. זה בסך הכל המקום הנכון בזמן הנכון .אני מטיילת ברחובותייך עם קטנוע. עולה בשבילייך מדי שישי לשוק. יורדת במדרונותייך ישירות לחוף הים. גומעת בצמאה את כל מה שיש לך להציע. ואת אוהבת אותי. אני יולדת בנותיי בבית חולים שלך- כבר לא מלוכלך עם יותר פרטיות. משלמת לך מיסים, פוקדת עצרות בכיכר, עובדת בעבודה נוצצת.
יום אחד גם אני עוזבת אותך. כמו שהם החליטו כמעט 30 שנה לפני. הגיע הזמן. זו לא את זו אני. תביני, יש לי ילדים, את קצת יקרה לי. המכוניות והצפיפות השתלטו עלייך. את נותנת כבר לכולם, קצת מנוכרת, פחות צנועה. אני לא כועסת, פשוט הגיע הזמן. אני אבוא לבקר, מבטיחה, תחבקי אותי , נכון?
ארבע שנים אנחנו כבר לא שותפות. ארבע שנים בהן אני דואגת להגיע לבקרך מדי 3 חודשים, כפי שהבטחתי. קצת הזדקנת, קצת צמחת לגובה. את ודאי מחבקת עכשיו צעירים אחרים. נורא צפוף אצלך, כולם ממהרים. רועש, מלט ואספלט בכל מקום .חושבת לעצמי איך חייתי כאן כל כך הרבה זמן.
אני בוחרת בית קפה נחמד ומוכר, יושבת לכתוב ומחבקת אותך.
תל אביב 2015
לחם מטוגן - הבלוג של אלונה 
בובה! מקסים!!
אהבתיאהבתי
נהדרת !
אהבתיאהבתי
אויייי!!! כל כך מזדהה!!!
אהבתיאהבתי