אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה- מכתב לילדיי

אתם יודעים ילדיי, ככל שהשנים עוברות היום הזה נהיה עבורי יותר ויותר קשה. אני דור שני לשואה. אתם דור שלישי. הרי עבורנו כל יום הוא קצת "יום השואה".

נזכרת איך לפני שנים, בעבודת שורשים בבית הספר, השארתי שני עמודים ריקים מסיפור. אחד עם תמונתו של סבא, והשני עם תמונתה של סבתא. המורה לא הבינה מדוע לא כתבתי כלום. ניסיתי להסביר לה, שהם נספו בשואה ושאבא לא יודע כלום. התביישתי לספר שאבא פשוט לא מדבר. 18 שנה חייתי בשקט מוחלט, דממה מאולצת , עננה שחורה וכבדה שריחפה מעלינו, ולא העזתי לשאול. גם כשכבר אזרתי אומץ להעלות את הנושא, אימי השקיטה אותי בתנועת אצבע, כמו לוחשת לי: אל תעציבי את אבא, הוא לא מדבר על זה.

את חוזרת מבית הספר מלאה בחוויות ובסיפורים שסיפרו לכם בכיתה . את רק מתחילה לדבר ואני פורצת בבכי. לא יכולה לעצור את הדמעות . את צוחקת במבוכה ומבקשת ממני להפסיק, אני מכבידה עלייך ורואה שגם עינייך מתחילות  לדמוע.

כאילו שהתמונות והסיפורים לא מספיקים. אני מגלגלת בראשי תמונות קשות של ילדים נקרעים מהוריהם,בתי יתומים של אחרי המלחמה ,ערימות של בובות פרווה נטושות. עצב וכאב שלא ניתן להכיל או לתאר במילים. מדמיינת כיצד מישהו מאלץ אותי להיפרד מכם. מישהו קורע אתכם מעליי. מישהו אומר לי שלעולם לא אראה אתכם יותר. מנסה להסביר לכן במילים למה אני בוכה. שתיכן מסתכלות עליי בדאגה ואני מתמלאת ייסורי מצפון שאתן צריכות לראות אותי כל כך מפורקת.

הכאב  בראשי גובר  עם התמונה של  סבא שלכם, אבא שלי!  תינוק בן שנה, לבוש בחלוק לבן, מחייך, נפרד מאמו בפעם האחרונה ולא יודע עד כמה "שפר עליו מזלו" כשהונח בבית היתומים הנוצרי , כשהוריו באומץ רב החליטו להצילו לפני שנשלחו למחנות. איך אוזרים אומץ לעשות מעשה כזה? איך חיים עם הכאב המפלח הזה? איך ממשיכים הלאה? מדמיינת את סבתא שלי נשברת לרסיסים , נופלת על הרצפה מרוב כאב כשכל עולמה חרב עליה.לא מצליחה להאמין כי לעולם יותר לא תוכל להעניק חיבוק לתינוקה, לכסות אותו לפני השינה, לצפות בצעדיו הראשונים, ולהרגיש את מגע כפות ידיו על לחייה. היש כאב גדול מזה?

אני זוכרת את היום בו נפרצו כל המחסומים, היום בו אבא התחיל לדבר. זה חקוק בזיכרוני כאילו התרחש בן רגע, ונראה שאכן כך. כשהתגייסתי לצבא ונשארנו יחד אבא ואני לתקופה ארוכה, פתאום התחילו לזרום הסיפורים, המראות, ההיסטוריה המשפחתית, כמו חיכה לרגע הזה בו נהיה רק שנינו לבד. לא האמנתי שידע כל זאת ולא שיתף אותי. לא הצלחתי לשלוט בכעס שאחז בי, בתחושה כי הסתיר ממני את ההיסטוריה שלי. בדיעבד, אחרי שנים רבות , אני מבינה את הכאב והשתיקה הגדולה שלך- אב שמנסה לגונן על ילדתו מסיפורי אימה.holocaust1_9אנחנו יושבות על הספה, אני ממשיכה לדמוע, ואת מספרת לי את הסיפור שסופר היום בכיתה, על הילדה שהחביאו אותה בשק תפוחי אדמה , ושחלמה יום אחד לעוף כמו פרפר.

אתם ילדיי- פרפרים חופשיים ומלאי אהבה, עם סביבה חמה ותומכת. מבקשת מכם כי לא תדעו שנאה לעולם. לא שנאה בגן ובבית הספר. לא שנאה על הנדנדה או במדרכות. שתלמדו לקבל כל אחד ללא קשר לצבעו או דתו. שתמיד יקבלו אתכם. שלעולם לא תתנו למישהו להרגיש זר. שלעד תרגישו שייכים.

בערב אנחנו מחזיקות ידיים. את מצד אחד וסבא מצד שני- שרים את שיר הפרטיזנים. את מגניבה אליי מבטים בודקת כל הזמן מתי אשבר ואתחיל שוב לדמוע. אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה….

מזכירה לכם ילדיי כי אתם נושאים בגאווה את לפיד המשפחה. מזכירה לכם לזכור ולא לשכוח את ההיסטוריה שלנו. סבא נושא עיניים גאות אליכם, נכדיו הנפלאים, בשר מבשרו ,ויודע כי ניצחנו הכל. האהבה שלו אליכם כל כך טהורה. אין נצחון יותר מתוק מלראות אתכם גדלים, מתפתחים ונושאים את שם משפחתנו.

תבטיחו לי ילדיי כי לעולם תספרו את הסיפור שלנו, ואל תתנו לדמעות שלי להעציב אתכם. רק תזכרו.

אמא

התמונה שקורעת את ליבי במשך שנים- סבתי מחזיקה את אבי
התמונה שקורעת את ליבי במשך שנים- סבתי מחזיקה את אבי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s