למה את כלבה?

זיכרון ילדות :נוסעים לכל מיני מקומות, ארועים משפחתיים. אני זוכרת כל נקודת ציון בדרך, מורה לאימי או אבי שנוהגים, שמאלה/ ימינה/ ישר. הם מתפלאים כל פעם מחדש "איך הילדה זוכרת", אני במושב האחורי מתמוגגת מגאווה.

תמיד התגאיתי בזיכרון שלי – היא ירשה זאת מסבתא, היו אומרים המבוגרים. היא ואני יחד היינו צוות משימה. פותרות תעלומות, מוצאות חפצים שלא תיכננו להמצא אי פעם.

זיכרון מהשנים האחרונות: מסתובבת בבית כמו עכבר במעבדה, איפה המשקפיים שלי. מסננת קללות לאוויר. אחת הבנות צועקת- הן עלייך אמא.

לא סתם אני נוהגת לרשום כל דבר ביומן של הטלפון, עם תזכורות מנדנדת לכל דקה ושנייה. מה שלא רשום לי בנייד לא קיים, לא קורה, ואין לו שום סיכוי .ההמצאות הטכנולוגיות החדשות טובות לי. אני אוהבת סדר ודיוק.  אוהבת שיש כל מיני פתרונות חכמים לכל מיני מצבים במציאות המטורפת של ימינו , שמקלים ולו במעט על החיים.

מודה ומתוודה שאני לא מאלו שמאמצים בקלות כל המצאה. בדרך כלל אני נוטה להסתכל סביבי ולחפש הוכחות לכך שהדבר אכן עובד, שלא עובדים עליי בעיניים . סקפטית חולת שליטה , כבר אמרנו?

המעבר מחוץ לעיר הגדולה אינו מאלץ אותי לעשות נסיעות ארוכות לעיתים תכופות, ובטח לא למקומות שאיני מכירה. ובכל זאת מדי פעם חייבים.

גילוי נאות: אני אלופה בלהתברבר בנסיעה בפעם הראשונה כשאני צריכה להגיע למקום חדש. אני אוהבת לקבל הנחיות בעל פה, עם ציון נקודות בדרך, שמות של רחובות ושלטים מוכרים: אחרי תחנת הדלק של #@@# פני ימינה, מצד שמאל תראי מגרש משחקים, ומיד אחריו פני שוב ימינה. בית ראשון משמאל עם גג רעפים ורוד ונדנדה מעץ קוקוס בכניסה. כזה!

לא מזמן הייתי צריכה לנסוע דרך ארוכה לבית חולים כלשהו בעיר ושמה חיפה , לביקור חולים הכרחי. ידעתי כי זו הולכת להיות משימה לא פשוטה . התקשרתי לאחי ובקשתי ממנו הנחיות מדויקות. הכנתי עט ונייר, וציפיתי לרשום בשקיקה את הוראותיו שודאי ימסרו בסבלנות מופתית. הוא עשה טובה שבכלל ענה לי, ומיד הציע לי להשתמש בwaze ! הופתעתי ואף קצת נעלבתי מעצתו.

שמעתי על ההמצאה הגאונית הזו בחצי אוזן, ספקנית שכמותי, הרהרתי ביעילותה, ואפילו קצת ריחמתי על העולם שנותן לאישה לתת לו הוראות הגעה למקום כלשהו בתבל .אתה הרי יודע אחי, שאני לא סומכת על דברים כאלה. את חייבת הוא אמר לי, זה הדבר הכי מדוייק והכי נכון שהומצא אי פעם, זה שינה את העולם, תנסי. אין סיכוי שתלכי לאיבוד. תאמיני לי. הרגשתי איך הדם אוזל לי מהגוף, ניסיתי לשמור על איפוק, בשלב מסויים זה אפילו עבד. אחי, אמרתי לו כמעט על סף בכי, זה לא בשבילי, אני לא יכולה לסמוך על מחשב שיראה לי את הדרך. מה יקרה אם באמצע הדרך הוא יכבה, יחטוף וירוס, יתקע או משהו נוראי אחר…. באותו שלב גם אחי איבד כבר את הסבלנות (שהחזיקה אצלו מתחילת השיחה לא יותר מ- 45 שניות, על השעון). זה מה שאני אומר לך לעשות, לא רוצה אל תעשי.אה, והכי חשוב- תמיד תעשי מה שהוא אומר. הוא תמיד צודק! פחחחחח, סיננתי לעצמי, תמיד צודק.

נכנסתי לרכב, הזעתי מרוב לחץ, ואפילו לא היה קיץ. הורדתי את האפליקציה, לקחתי נשימה ארוכה ואמרתי לעצמי : אם כל העולם יכול, גם אני יכולה! התחלתי להזין את הכתובת אליה אני רוצה להגיע, עד כה הכל עבר חלק, וואלה, אמרתי לעצמי, זה אפילו נראה פשוט. נלך על זה.

אבל אז, חשבתי לעצמי, משהו מפגר באפליקציה הזו. אני אמורה להסתכל על הנייד כל הדרך? מפגר מי שהמציא את זה, זה הדבר הכי לא בטוח בעולם. בעודי מתכוננת למלחמת עולם, היא מדברת אליי: התחל בנסיעה!!!!!!!!!!!! סעעעעמק, מרוב בהלה שפכתי על עצמי את הקפה. זה  פאקינג מדברת. אישה, רוצה לתת לי הוראות נסיעה. אוקיי. אני נרגעת, אני נושמת. כאישה לאישה אני אפילו מפרגנת. מתחילה בנסיעה בדיוק כמו שהיא ציוותה. אני יכולה לעשות את זה, זה לא כזה מסובך. נוסעת, נוסעת, נוסעת, ישר כל הזמן , וואלה היא לארג'ית איתי, איזה נשמה, בקצב הזה אני אגיע לאילת. כל השרירים שלי מכווצים מרוב לחץ, אפילו המוסיקה ברדיו לא מתנגנת, שלא להפריע להוד רוממותה לדבר- זה ידוע שנשים לא אוהבות שמפריעים להן לדבר.

ואז היא מביאה לי את זה, כמו בודקת את עירנותי: בכיכר צאי ביציאה הראשונה. באממממממאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאש'ך. איזו יציאה??? את צוחקת עליי????????? זו כיכר, לכיכר אין יציאות, יש פניה שמאלה או ימינה או שממשיכים ישר. מה אני אמורה לעשות עם האינפורמציה הזו עכשיו. חבל שלא הבאתי שתי חולצות להחלפה. למזלי, הכיכר היתה בתוך העיר , אני חייבת לעצור לשאול מישהו. אבל לא. אני יודעת מה קורה כששואלים מישהו. בפעם האחרונה ששאלתי מישהו לאן לנסוע הוא ענה לי" וואללה לא יודע נשמה תפעילי waze "- כמעט דרסתי אותו ולא בטעות. אני נוסעת בכיכר, נוסעת, עושה סיבוב אחד, עוד אחד, מחכה שהכלבה תגיד לי לפנות שמאלה או ימינה. מחכה שתגלה לעיניי איזו יציאה סודית שלא הבחנתי בה עד כה…בסיבוב השלישי אני מבינה שכנראה זה לא יקרה , אני קולטת איזה קשיש מקומי על ספסל בכיכר נועץ בי מבטים, אני מחייכת ומסמנת לו עם היד : הכל בסדר , אני יודעת מה אני עושה, אתה מטושטש, זה לא באמת קורה. אני מציצה במכשיר, מתפללת שאיזה ילד לא יחצה את הכביש, ולוקחת שמאלה- היא לא יכלה להגיד לי את זה? מה כל כך מסובך? יש ארבעה כיווני אוויר שאני מכירה: ימינה, שמאלה, קדימה אחורה. לא! את בחרת לדבר ביציאות. באמת תודה רבה. פעם אחרונה שמישהו דיבר איתי על היציאות שלי, נאלצתי לעשות הרבה בדיקות דם.

הכל בסדר, אנחנו ממשיכים בנסיעה. היא ממשיכה בקול הקריר והמונוטוני שלה לחלק לי הוראות, ללא משחק מקדים, ללא שיחת עידוד לפני, היא מצווה. ואני, אני בסך הכל רוצה להגיע ליעד, אני חייבת לסתום את הפה ולהקשיב לה, אם אני לא רוצה למצוא את עצמי בסוף הנסיעה ביוספטל במקום בבית חולים בחיפה.

הגעת ליעד היא צועקת עליי! תודה רבה באמת יא בת של $%$%#@ . עכשיו הגענו? אחרי שסוף סוף למדנו  להכיר קצת אחת את השנייה? את לא יכולה לתת לי הכנה מוקדמת? עוד 3 דק' תגיעי ליעד, תתכונני, תעצרי בצד להחליף חולצה, רוצה לשתות משהו? לא. דווקא עכשיו היא חייבת להיות מדויקת הכלבה.

לסיכום: יש לי הרבה מה לומר לגברת waze ולמי שהמציא אותה. מקווה מאוד לפגוש אתכם בסמטה חשוכה בהארלם, בטיול רגלי, ללא GPS , בחום יולי אוגוסט. אבל עכשיו ברצינות. לאלו מכן (הפנייה מיועדת לנשים בלבד בכוונה) שמצקצקות ומביעות חשש לגבי שימוש באפליקציה המהוללת אני רוצה לומר:

1. אתן צודקות באלף אחוז!!!!!!!!!

2. אפשר להגיע בעזרתה לכל מקום, עדיף במישור ושבדרך לא יהיו כיכרות.

3. אל תבנו על מוסיקה בדרך , היא רוצה אתכן רק לעצמה. מלא תשומת לב היא שואבת.

4. תמיד תיקחו איתכן כמה חולצות להחלפה- אני יודעת שאני לא היחידה שמזיעה מרוב עצבים

5. אל תעלבו שהיא פונה אליכן בלשון זכר, הכלבה גם שובניסטית בנוסף לכל מעלותיה.

6. היא אכן,כמעט תמיד, בסוף צודקת. כואב, אבל נכון.

תהיו חזקות. בסוף תגיעו!